Group exhibition in ZUZU gallery
התערוכה יצירים פלאיים היא חלק מבֻּבָּעֵמֶק: שיתוף פעולה בין גלריות עמק חפר כמחווה להונזו (דוד בן שלום), איש גבעת חיים מאוחד, מחלוצי תיאטרון הבובות בישראל. במשך חודש יתקיימו תערוכות, פעולות אמנותיות וחינוכיות בהשראת מפעל חייו של הונזו שהקים, יצר והפעיל במשך עשרות שנים את הבובטרון ונדד עימו ברחבי ישראל החל משנות ה40. בבֻּבָּעֵמֶק, משתפות פעולה: גלריה גבעת חיים איחוד, גלריה ארטורא, גלריה זוזו והמרכז-הקהילתי בגבעת חיים מאוחד. התערוכה יצירים פלאיים מתייחסת לעולם תיאטרון-הבובות דרך פריזמת האמנות הפלסטית העכשווית: בובות ואלמנטים תיאטריליים של מריונטות והתחפשות מופיעים בעבודות כחלק מהאמירה האמנותית והבובות משמשות כדוברות של רעיונות ואמירות שיש בהם ביקורת ומסרים מעוררי דיון. לבובה יש את היכולת ליצור יחסי אמון וכנות עם הקהל ולהעביר מסרים מבלי שהצופה ירגיש נפגע. אנו מקשרים אותה לשלב הנאיבי בחיים, לילדות. לרוב, הבובה היא המפגש הראשון של ילדים עם אובייקט חיצוני, כך שכמבוגרים אנחנו מורגלים לא לפקפק בה. האמונה הבלתי מעורערת של האדם בבובה, הריתוק מהאובייקט המונפש והנרטיב שהיא מספרת, מאפשרים הזדהות עם פשטות הבעיות שלה והנאה מסיפוריה. היא מתקשרת באופן חזותי בצורה קלה וחביבה (לכאורה). היא משכנעת, מובנת לכולם, ומעוררת אופטימיות ילדותית המספקת הזדמנות לתמרן את הצופה. העדויות הקדומות ביותר לקיומן של בובות תיאטרון מתוארכות כבר מן המאה ה4 לפנה"ס ביוון העתיקה. אפלטון כינה את בובות התיאטרון כ"פלאים נשגבים" Divine Marvel ותיאר את תיאטרון-הבובות כאמנות מיצג פופולרית, את האדם כבובה המופעלת בידי ובדמות האלים, ואת מיתרי המריונטה כביטוי להשפעת התשוקות על המעשים. כך, המריונטה היא מטאפורה לאדם הנתון למניפולציה ושליטת האלים, כמו גם לאדם השולט במיתרי תשוקותיו. בובות התיאטרון ביוון העתיקה התבססו על דמויות ממחזות (בעיקר האיליאדה והאודיסאה) ועל דמויות מהפוליטיקה היוונית. הן הביעו ביקורת סאטירית על מצבים יומיומיים, חברתיים ופוליטיים ותפקדו כשופר לביטוי תכנים חתרניים. הבמה הפכה למקום מפגש ומחזות הבובות נאסרו לעתים קרובות על ידי הרשויות. יחסי בובה-אדם, בובה-קהל ובובה-ממסד לא השתנו באופן מהותי מאז יוון ועד היום. במאה ה-20, ממשלות הבינו היטב את ההשפעה הפוטנציאלית של תיאטרון הבובות. גם האמנים האוונגרדיים הבינו זאת. אמני מדינות מזרח אירופה שהושפעו מהצנזורה הקפדנית על האמנות במאה ה-,20 השתמשו בבובות כדי לדלג על ההשתקה. טקסטים חתרניים וביקורתיים שנאמרו מפי הבובות הצליחו לחמוק מצנזורים. מה שהאדם לא הורשה לאמר, הבובה אמרה במקומו. בעבודות המוצגות בתערוכה יצירים פלאיים, מופיעים שלל האלמנטים התיאטרליים השייכים לעולם הבובות, תיאטרון הבובות וההתחפשות. כל אלו, מאפשרים לגעת בנושאים משמעותיים הנחשבים לטאבו כמו גם באלו הנוגעים באספקטים רגישים מהיום יום, מהפוליטיקה או מהפסיכולוגיה האישית והחברתית
.
In the Newspaper
בסדרת הצילומים חיות פלסטיק שצולמה במקומות שונים בברלין ובסביבתה, מתמצתת ומתארת מרודי תחושות שייכות בסביבה זרה, את רגשותיה כלפי היותה מהגרת ואת החיפוש המתמיד אחר משפחה "אלטרנטיבית", הרחק ממשפחתה שלה, המרוחקת והממשית. הסדרה נוצרה לאחר שורה של אירועים בחייה של מרודי, שהובילו לתגובה פוסט טראומטית ולצורך בתקופת החלמה ארוכה. בטיול מנחם של סוף שבוע אינטימי עם חברים בפולין, רגע לפני שסערה התקרבה, ביקשה מרודי מכל 12 החברים שנסעו איתה לווילה השוממת בפולין, לחבוש מסכות חיות מפלסטיק ולהצטלם עבורה. הצילומים הפכו למעין "משפחתי ובעלי חיים אחרים", ויש בהם ביטוי לתחושות אל-ביתיות: תחושת חיבוק ומוגנות בסביבה זרה לחלוטין. החברים, כולם מהגרים בעצמם, חבשו את המסכות והפכו לקבוצה של גופים היברידיים, מוטמעים היטב בטבע הפראי והלא נגוע, משתקפים בו, ומרגישים לגמרי בנוח מאחורי המסכה. דמויות "המשפחה החדשה" של מרודי מביאות איתן מיתולוגיה, דינמיקה ופחדים חדשים משלהן. ברבות מעבודותיה, חוקרת מארודי את נקודת השינוי מ'קורבן למפלצת' ואת המעבר שאדם עושה מאמפתיה לחיה. המסכה, חסרת הביטוי הרגשי, מחביאה את הפוטנציאל להפוך לסכנה ולחשוף את החיה שנמצאת תחתיה. בהצבת "בעלי החיים" בסמיכות אחד לשני ובסביבות שונות, מסמנת מארודי את הדואליות הזו וכל
אחת מהדמויות מבטאת היבט אחר של פחדיה ותקוותיה ממערכת היחסים במשפחתה החדשה.
טקסט: רותם ריטוב